השתלת סחוס: פתרון לשיקום מפרקים פגועים

קיימות מספר שיטות עיקריות להשתלת סחוס, הנבדלות במקור הסחוס ובאופן יישומו:

1. השתלת סחוס עצמוני (ACI – Autologous Chondrocyte Implantation):

   • הליך: בשיטה זו, נלקחת ביופסיה קטנה של סחוס בריא מאזור שאינו נושא עומס במפרק של המטופל. תאי הסחוס מבודדים ומוכפלים במעבדה במשך מספר שבועות. לאחר מכן, הם מושתלים בחזרה לאזור הפגוע במפרק באמצעות ניתוח פתוח או ארתרוסקופיה.

   • יתרונות: שימוש בתאים של המטופל עצמו מפחית את הסיכון לדחייה אימונולוגית.

   • חסרונות: הליך מורכב יותר, הדורש שני ניתוחים וזמן המתנה ארוך לגידול התאים.

2. השתלת סחוס מתורם (Allograft Cartilage Transplantation):

   • הליך: בשיטה זו נעשה שימוש בשתל סחוס ועצם שנלקח מתורם שנפטר. השתל עובר עיבוד וסטריליזציה קפדניים לפני ההשתלה. הוא מושתל לאזור הפגוע במפרק.

   • יתרונות: מאפשר טיפול בפגיעות סחוס גדולות יחסית ואינו דורש לקיחת סחוס מהמטופל.

   • חסרונות: סיכון תיאורטי לדחייה (אם כי נמוך מאוד עקב העיבוד) וזמינות מוגבלת של שתלים מתאימים.

3. השתלת ממברנה עם תאי סחוס (MACI – Matrix Autologous Chondrocyte Implantation):

   • הליך: בדומה ל-ACI, נלקחת ביופסיה של סחוס המטופל, ותאי הסחוס מוכפלים במעבדה. ההבדל הוא שהתאים מושתלים על גבי ממברנה ביולוגית או סינתטית, המשמשת כפיגום ומסייעת לשמירה על התאים באזור ההשתלה.

   • יתרונות: מאפשרת השתלה מדויקת יותר של התאים ומסייעת לשמור על צורת הסחוס החדש.

4. טכניקות לגירוי יצירת סחוס (Microfracture / Pridie Drilling):

   • הליך: בשיטות אלו, המנתח יוצר חורים קטנים בעצם מתחת לאזור הסחוס הפגוע. חורים אלו גורמים לדימום מהעצם, ודם זה מכיל תאי גזע פרימיטיביים שיכולים להתמיין לסחוס דמוי-פיברוטי (fibrocartilage).

   • יתרונות: הליך פשוט ומהיר יחסית, זעיר פולשני (באמצעות ארתרוסקופיה).

   • חסרונות: הסחוס הנוצר אינו זהה בהרכבו ובתכונותיו לסחוס המפרקי המקורי, והוא נוטה להיות פחות עמיד לשחיקה לאורך זמן. מתאים בעיקר לפגיעות סחוס קטנות.